התנגדות לטיפול

ישנם מצבים בהם האדם מתמודד עם קושי נפשי, מאובחן או לא מאובחן, אבל אינו רואה במצבו, הצדקה לקבלת טיפול. לרוב, הסביבה הקרובה והמשפחה מודעים לבעיה והם אלה אשר חווים את המצוקה. אבל להביא אדם לטיפול, ללא הסכמתו, היא משימה כמעט בלתי אפשרית.

מסגרות של בריאות הנפש והשירותים הנלווים, מספקות טיפול במסגרת המרפאה ואינן יכולות לסייע במצבים של סרבנות והתנגדות לטיפול. לעתים המשפחה מצליחה להביא איש מקצוע לבית בניסיון לקבל אבחנה או טיפול תרופתי, אבל אין זה מבטיח שתהיה הסכמה ליטול את הכדורים או לקבל עזרה.

ההתנגדות לטיפול מגיעה לרוב בעקבות 2 סיבות עיקריות:
1. היעדר תובנה למצב – האדם חווה סימפטומים המעידים על חוסר איזון נפשי (כגון הזיות, אמונות שווא, פרנויה, חרדה), אבל אינו מודע לכך שהחוויה שלו איננה אמיתית, ו/או לא מפרש את אשר מתרחש כבעיה. לעתים ישנן חששות מפני ההתערבות הטיפולית, כמו חשש מאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית ו/או מחשבות פרנואידיות שהסביבה רוצה להרע לו. במקרים אחרים, האדם עשוי להפיק הנאה ממצבי רוח מרוממים ולייחס לעצמו יכולות וכוחות מיוחדים, ואינו מעוניין בהפסקה של המצב.

2. מצבים בהם קיימים רווחים ישירים או עקיפים, מהסימפטומים או המחלה. כלומר, האדם זוכה ליחס מיוחד אשר פוטר אותו מהתמודדות, כמו יציאה מהבית, לקיחת אחראיות, עבודה ועוד.

בשני המקרים, במיוחד כאשר במדובר בגילאים צעירים, התערבות מוקדמת הינה קריטית לעתיד האדם והמשפחה. ככל שמשך התקופה בה הבעיה הנפשית אינה מטופלת נמשך, כך עולה האתגר שביצירת שינוי מיטיב.

הגישה שנכונה להתערבות זו הינה גישה מוטיבציונית – גישה טיפולית הרואה את האדם במרכז ומאמינה במומחיותיו לקשיים שלו ובכוחותיו לגלות את הדרך אל השינוי. במקביל, בעזרת טיפול והדרכה צמודה, המשפחה מייצרת שינוי ביחס אל האדם המתנגד, אשר מטרתו להביאו לקבלת טיפול.

התמודדות עם התנגדויות עשויה להביא עמה רגשות קשים ואף התנהגויות תוקפניות. על כן נדרש בתהליך זה ליווי צמוד של איש מקצוע מנוסה בתחום.